הי שחר,
תודה רבה על ההערות החשובות והנכונות. התייחסת להמון נקודות אז אנסה להביא את שני הסנט שלי לחלק מהדברים..
אני בהחלט לא חושבת שהתופעה של אנשים שבוחרים להיות נזירים רק בשביל ארוחה חמה וגג מעל הראש זו תופעה חדשה. מאז ומתמיד היו אלו שהצטרפו לסנגהה בתור נזירים, לא בשביל להתעורר אלא בגלל דברים אחרים… אבל אני לא ממש מסכימה עם ההערה שנזירות שמקורה ברצון לארוחה חמה וקורת גג אינה רידוד הדהרמה. זה שתמיד היו ויהיו מי שזו המוטיבציה העיקרית שלהם, לא אומר שזה משהו רצוי. זו פשוט המציאות.
לגבי נזירים ונזירות שלמדו ושיננו את הדהרמה כפרקטיקה מרכזית, אתה בהחלט צודק שהיו כאלו כבר בקהילה הבודהיסטית המוקדמת ואולי אף לא מעט (אגב, סביר להניח שבתהרוואדה הם הפכו אפילו לרוב). אולם כבר בסוטות הבודהה מזהיר מפני למידה שאינה מובילה לחכמה ישירה, כלומר תובנה שאדם חווה באופן ישיר ולא רק לומד באופן תאורטי. ב"דרשה על משל הנחש" הוא אומר:
"ישנם אנשים מטעים מסוימים, שרכשו מומחיות בדהמה: בדרשות, בבתי השיר ובסיפורת, בהסברים, בשירים, באמירות, בהתבטאויות, בסיפורי לידה קודמים [של הבודהה], בסיפורים יוצאי דופן ובשאלות ותשובות. למרות שהם רכשו מיומנות/מומחיות בדהמה, הם לא בחנו את המשמעות באמצעות החכמה. מאחר והם לא בחנו את המשמעות באמצעות החכמה, הם לא מגיעים להבנה [נכונה של הדהמה]".
כמו שאתה בטח מניח, לאור היכרות עם הבלוג הזה, שאני בהחלט חושבת שפיתוח החכמה מועשר על ידי לימוד תאורטי של הדהרמה. לימוד החכמה הבודהיסטית מלווה, תומך, מעשיר ומבסס את התרגול המדיטטיבי.
אגב, כשאני אומרת תרגול מדיטטיבי, אני בהחלט לא חושבת רק על תרגול פורמלי על הכרית או רק במסגרת ריטריט אינטנסיבי. אבל כאשר הלימוד מטרתו הוא רק שינון וידיעה תיאורטית ואינו מלווה בהתבוננות ישירה בטבעה של המציאות, הלימוד הופך עקר.
אני חושבת שהמונח "תרגול אותנטי" הוא קצת בעייתי אבך אתה בהחלט צודק שלא רק תרגול התבוננות בשתיקה הוא התרגול האמיתי. דיפה-מה תרגלה כל רגע ורגע בדירתה הקטנה בכלכתה כאשר היא מבשלת, מנקה ומגדלת את הבת שלה. היא בעיקר לימדה נשים כמוה, שלפחות על פי הסיפורים השונים, הגיעו להבנות גבוהות מאוד. כך שתרגול בריטריט לא מתעלה מעל תרגול בבית אם התרגול בבית הוא מסור ונחוש מרגע לרגע. הרי בהקשר של הדרך הבודהיסטית, מה שחשוב זו המחויבות לנטישת הלא-מועיל (akusala) ופיתוח המועיל (kusala) ולא משנה מהו המקום בו זה נעשה ומצב החיים בו אנחנו נמצאים. אולם, אין ספק שגם דיפה מה היתה אומרת שאם אפשר לצאת לתקופות התבודדות, זה בהחלט מאוד חשוב ומאוד תומך. עם זאת, חשוב לזכור שריטריטים (כפי שאנחנו מכירים אותם במסורת הויפסנא) זו מן המצאה מודרנית, שלא ממש התקיימה בעבר (בעבר מי שרצה להתבודד הלך למערה כלשהי. לא היו ריטריטים מאורגנים עם סדר יום ומנהלת..). אני מניחה שהמקור למסגרת הזו היא שאנשים אינם מצליחים להתמסר ולהתמיד באופן עקבי לפיתוח וטיפוח של תשומת לב, איזון, חקירה וכדומה בחיי היומיום העמוסים של העולם המודרני, ומוצאים ש"נסיגה" (retreat) והתבודדות במסגרת של ריטריט מועילה, ולעיתים הכרחית, כדי להפנים את הדהרמה, וכדי לפתח ראייה צלולה (vipassana) של המציאות כפי שהיא.
הבודהה בהחלט לא לימד "ריטריטים" כפי שהם מתקיימים היום. בהתחלה בכלל לא היו מנזרים או מגורי קבע, והבודהה, כפי שציינת היה פרוש-נווד שלמיד בכל מיני מקומות והמשיך הלאה. אולם, בסוטות רבות מאוד, מתואר איך הבודהה ותלמידיו מוצאים מקום מבודד ושקט ביער כדי לתרגל במשך היום (אחרי הארוחה..), כך שתרגול מבודד ושקט כן היה חלק מסדר היום. עם זאת, תמיד היו כאלו שתרגול אינטנסיבי לא היה חלק מהדרך שלהם. אבל ללא אלו שכן, חלק חשוב מאוד בדהרמה היה נעלם, לדעתי.
לגבי ההתעוררות רק משמיעת דרשה מפיו של הבודהה, זה בהחלט קיים בסוטות, אולם צריך לזכור שעל פי התפיסה הבודהיסטית לשמוע את הדהמה מפיו של הבודהה זה בהחלט לא כמו לשמוע את הדהמה מכל אדם אחר. רבים רבים התעוררו מהר מאוד בתקופתו של הבודהה. אולי אם היה בודהה חיי בקרבנו היום, הדברים היו נראים אחרת…
אני מאוד מסכימה עם ההערה שלך שכאשר מורי דהרמה מבטלים או משמיטים חלקים מהלימוד מאחר והם אינם מצליחים להכיל (או להבין לעמוק) את הרעיונות האלה בתרגול האישי שלהם, זה דבר שיכול לגרום לרידוד הדהרמה. אולם, אני מעדיפה שמורה ילמד מהמקום בו הוא נמצא רוחנית, כלומר מרמת ההבנה שלו מאשר מהגיגי ליבו ההוזה. עם זאת, אני כן חושבת שרצוי שמורה יזכיר וידבר גם על חלקים בדהרמה שהוא עוד לא חווה במלואם, כדי לאפשר לשומעים לראות "מעבר", אל החזון האפשרי של שיחרור מוחלט.
