קרן, אסף… אין לי שום הנחה לגבי עתיד הבודהיזם, לא אופטימית ולא פסימית. לא באסיה, לא מחוץ לאסיה ולא בכלל. אינני נביא ואינני מתיימר להיות.
התייחסתי אך ורק לכך שבפוסט שלך את מנתחת את מצבו של הבודהיזם במערב בלבד ועל בסיס ניתוח זה את מעריכה את עתידו של הבודהיזם בכלל. לא במערב אלא בכלל. המערב בפוסט שלך הפך לחזות הכל. כל שכתבתי הוא שאם רוצים להעריך מה עתידו של הבודהיזם צריך קודם כל ולפני הכל להתבונן על התהליכים שמתרחשים במדינות אסיה הבודהיסטיות ולא על המערב. לכך התייחסתי ורק לכך. בתגובות שלך השלמת במידה מסוימת את החסר כשהתייחסת למצב הבודהיזם באסיה.
ובנוגע להנחות שלכם, אני גם לא מניח מהי מהותו של הבודהיזם. טיך נאת האן ענה בתגובה לשאלה מהי מהותו של הבודהיזם שמהותו של הבודהיזם תישמר אם הוא ימשיך להשתנות. כך, גם הוא, באופן מאד אלגנטי ובודהיסטי נמנע מלעסוק בשאלה של מהות שהיא שאלה אנטי בודהיסטית בעליל. גישה זו מתחברת בעיני באופן עמוק לגישה האנתרופולוגית. אנתרופולוג טוב לא יעיז לומר לבן לתרבות בודהיסטית שחיה ויוצרת מזה מאות רבות של שנים שהוא גורם לדילול המסר הרדיקלי של הבודהיזם, בעוד שאני, שהתחלתי לתרגל מדיטציה לפני קצת יותר מעשור, יודע יותר טוב ממנו מהו הבודהיזם ושהוא בעצם לא בודהיסט שורשי. אין בדברי עד כה כדי לטעון שאותו אסיאתי הוא כן בודהיסט שורשי ואני לא, אלא רק שיש דרכים שונות לחיות חיים בודהיסטיים, בחברה בודהיסטית ובחברה לא בודהיסטית.
מן הראוי לזכור שמאות מיליוני הבודהיסטים האסיאתיים, שעל פי קנה המידה של הבודהיסטים המערביים אינם באמת בודהיסטים כי הם לא מתרגלים מדיטציה, תרמו ככל הנראה הרבה מאד לשימור הבודהיזם כדי שכיום אנו נוכל לתרגל מדיטציה. יש לזכור שלא רק הנזירים המסורים תרמו לכך אלא גם כל הקהילה שסביבם שהזינה את הנזירים כדי שאלה יתקיימו ויוכלו לתרגל, ללמוד, לשנן… הבודהיזם לא נשמר על ידי יחידים אלא על ידי תרבויות, חברות, קהילות. יהיה כתוב בטקסטים הבודהיסטים הקנוניים אשר יהיה כתוב, רעיונות ופרקטיקות לא נשמרים על ידי יחידים אלא תמיד על ידי קהילות. אין אינדיבידואל שעומד בנפרד מכל השאר ועושה מעשים בעצמו בלי תלות בדבר. אין דבר שהוא עושה שתלוי אך ורק בו. למעשה, זהו רעיון בודהיסטי יסודי. כדאי לזכור גם שהנטיה המערבית העכשווית להזניח את העבודה הקהילתית ולהדגיש את האינדיבידואל קשורה מאד בתרבות האינדיבידואליסטית המערבית שהיא דבר חדש מאד וקצר מאד מפרספקטיבה היסטורית. הרבה יותר קצר מתרבויות קהילתניות.
כך כתבתי במקום אחר בנושא זה בהסתמך על חוקרים קודמים:
בניגוד לתפיסה שמעמידה במרכז הבודהיזם את הטקסטים הקנוניים ואת המדיטציה ומזניחה את הטקסים ואת צבירת המֶרִיט, טוען חוקר הדתות טוד לואיס בקובץ מאמרים שעוסק בלימוד בודהיזם באקדמיה המערבית בת זמננו, שמרכז הבודהיזם ההיסטורי לא היה במדיטציה, בטקסטים או בנזירים, אלא דווקא בסביבה החברתית שבמסגרתה הבודהיזם התקיים לאורך מאות שנים. "טקסים, בכל החברות הבודהיסטיות, כלל לא היו 'וולגריזציה' או 'ויתור להמונים' אלא אמצעים יסודיים בפרשנות של הדְהַרְמַה ובתִרבות של הצעירים, או במונחים בודהיסטים, בעיצוב מודע ומועיל של הסְקַנְדְהות – גוף, תחושות, תפיסות, הרגלים ותודעות – של הפרטים, ובסופו של דבר בהכוונתם לבגרות רוחנית ולהתעוררות" (Lewis 2002: 47-48). באותה רוח טענה חוקרת סרי לנקית, רַנְגִ'ינִי אוֹבֶּיֶסֶקֶרֶה, שטקס הפִּירִיט (הגנה) הבודהיסטי הנפוץ, שאותו מבצעים נזירים בודהיסטים, אינו מלמד על כניעה של המיסיונרים הבודהיסטים הראשונים לפחדיהם של ההמונים מן העל-טבעי ולאמונותיהם בו, אלא מגלם יצירה מודעת ומכוונת של טקס על ידי נזירים בודהיסטים תוך התבססות על טקסטים מתוך הקנון התְהֶרַואדי (Obeyesekere 1990). גם היא קובעת שבניגוד למה שנתפס כעבודת אלילים, בודהיזם תְהֶרַואדַה מדגיש מודעות ושליטה בחושים ומכוון לשחרור האדם מאי-נחת. ברם, אף שהטקס הוא דתי ומקודש, אין חובה לקיימו, הן במובן של תזמון והן במובן של בחירת האירוע. שום איום לא מרחף מעל ראשם של המאמינים באם לא יקיימו אותו. זאת, בניגוד לטקסים חקלאיים שנתיים או טקסי חניכה שבטיים. כמו כן, רק לעתים רחוקות המשתתפים מצפים לריפוי קסום או לפתרון מיידי לבעיותיהם. לעומת זאת, מה שהטקס מספק הוא תחושה מסוימת של ביטחון. אין הוא עושה זאת בתיווך של אמונה שהטקס יביא לפתרון של בעיה, אלא דרך מסר שמה שנתפס כבעיה בהקשר מסוים, אינו בהכרח בעיה.