הי יוסי, זה מצוין שאתה מרחיב את הפוסט בהתייחסות לדברים שאינם מופיעים בו, אבל אני לא מבינה מאיפה הנחת שיש לי את הנחות היסוד האלו. הרגשתי שאתה קורא בפוסט שלי את מה שאתה רוצה לקרוא, ומניח שיש לי הנחות יסוד מסויימות שאין לי, ואינן מופיעות במאמר. זה חשוב מבחינתי, כי אני בהחלט לא חושבת את הדברים שאתה מייחס לי.
הפוסט (שאינו מאמר אקדמי) מתייחס לסוגיה מאוד ספציפית שמעניינת אותי במעבר הבודהיזם למערב (ובמעט מאוד מילים..) וזה מבלי להתייחס לאספקטים נוספים (כמו אתיקה לדוגמא) ובטח מבלי להתייחס כרגע לאסיה ולתהליכים שמתרחשים בה (מה זה אסיה בכלל? האם בורמה וסרי לנקה עוברות את אותם תהליכים? האם יפן אינה שונה מטיבט באופן שהדהרמה חיה ומתפתחת..?).
כמו כן, לא כתבתי מניפסט או ניתוח של הבודהיזם המודרני, אלא התייחסתי לאספקט מאוד מסויים שגדל והולך בהתגלמות של הבודהיזם במערב, וזה מבלי להתיימר "לנתח את מצב הבודהיזם" באופן כללי.
יותר מזה, האספקט אליו התייחסתי בפוסט הוא מיוחד (כרגע) למערב ונראה שהוא רק מתעצם והולך. (אגב, כמו שציינתי למעלה, אחרי ביקור בקוריאה, אני יכולה לומר ש"טרנדים" מהמערב מגיעים גם אליה, כמו "פסיכולוגיה בודהיסטית", ומשפיעים לא מעט. מעניין איך הבודהיזם יראה שם בעוד 50 שנה).
חשוב יותר, האם קראת בפוסט שכתבתי שבודהיסטים אסיאתיים אינם באמת בודהיסטים כי הם לא מתרגלים מדיטציה? האם כתבתי שרק "מדיטציה על הכרית" היא זו שמשמרת את הבודהיזם "כבודהיזם"? האם ראית בפוסט אמירה שלי שהתרבות הבודהיסטית שחיה ויוצרת מזה מאות רבות של שנים באסיה גורמת לדילול המסר הרדיקלי של הבודהיזם? ההפך, נראה שהטרנד הנוכחי במערב – של תרגול מיינדפולנס בניתוק מכל מימד אתי – יכול לגרום לדילול הדהרמה (וזה מה שהתייחס אליו גם שנטידווה להבנתי).
אולי כדאי להבחין בין שימור הבודהיזם כמסורת ותרבות לבין מה שברצוני להסב אליו את תשומת הלב: שימור והעמקת הידע שלנו על היכולת האנושית להכיר מקרוב ובאופן ישיר את התודעה והגוף, את תהליכי התודעה, טבעה והקשר שלה לגוף. אותי מעניין להתייחס לאספקט הזה, מאחר וה"בודהיזם", לתפיסתי, תרם בו באופן משמעותי לידע ולתרבות האנושית. על זה דיברתי, ועל דילול המסר הזה במערב.
אני חושבת שהיום לבודהיזם במערב יש חיים והוא מתפתח, אומנם לא במנותק מאסיה, אבל כן מבלי לראות באסיה את מרכז הכובד.
האם ראית איפשהו התייחסות במאמר שלי ל"מהות" הבודהיזם?
שוב, התייחסתי לאספקט חשוב (להבנתי ותפיסתי) בדרך הבודהיסטית (הוא לא היחיד כמובן) וניסיתי להביא את תשומת הלב לחשיבות התרגול המדיטטיבי, וזה מבלי לומר שבאסיה לא מתרגלים מדיטציה…. או שה"בודהיזם" כתופעה תרבותית מצטמצם לכדי "תרגול על הכרית" (כמו שהיהדות כתופעה תרבותית לא מצטמצמת לכדי קיום מצוות).
לכן, לא כתבתי, ואני לא חושבת, ש"בודהיסטים" מאסיה אינם באמת בודהיסטים כי הם לא מתרגלים מדיטציה. אנשים ונשים באסיה תרגלו וחיו את הבודהיזם בכל מיני אופנים וראו את עצמם "בודהיסטים" בכל מיני משמעויות. לא אני שאקבע מיהו "בודהיסט".
ברור גם שהרוב לא היו מתרגלי מדיטציה (וברור שגם בעתיד זה לא יהיה כך). אין (לי) בעיה עם זה, כל עוד (לטעמי) יש תמיד את מי שמשמר את האספקט החשוב הזה גם באסיה וגם במערב. אגב, בתוך הסנגהה באסיה, כל כמה דורות התעוררה תנועה שחשבה שהאספקט הזה נעלם ושיש להחיותו, מתוך התפיסה "הבודהיסטית" שתרגול מדיטטיבי אינטנסיבי, הוא חשוב ואף הכרחי להגשמת הדרך (אולי פחות משמעותי לשימור הדהרמה כמסורת תרבותית וטקסטואלית ומקור לתחושת קהילה).
התייחסתי באחת התגובות לכך שבמסורת התהרוואדית, מתרגלי מדיטציה "פורמלית" היו כנראה המיעוט שבמיעוט. עם זאת, מה שכן ניסיתי לומר – ואת זה אפשר לומר על אסיה בודאות – שתמיד היה קיים אידיאל של תרגול מדיטטיבי אינטנסיבי כדרך משמעותית ומרכזית לשיחרור והגשמת התורה שלימד הבודהה, ותמיד גם היו מי ששימרו דרך זו במקביל לשימור הדהרמה באופנים אחרים. אני לא בטוחה שתפיסה זו ממש נוכחת היום במערב. מה שניסיתי לומר בפוסט, זה שאני מקווה שישארו מספיק אנשים שיתרגלו כך את הדהרמה – גם במערב – כדי שיהיה מי "שילמד, ידריך ויכוון אותנו במרחבי התודעה והלב. אם לא יהיו אנשים שיצאו למסע הזה בעתיד – להכרת צפונות התודעה, מרחביה והדרך לעבוד עם הדברים השונים שמתעוררים בה, ידעך ויעלם ידע חשוב בתרבות האנושית. ללא "פסיכונאוטים", שייצאו למסע לעומקי התודעה האנושית והאפשרויות הגלומות בה (וללא אמצעים חיצוניים), האם נוכל למצוא בעוד 100 שנים אנשים שמכירים את מפת התודעה חסרת הגבולות?"
אגב, אני חושבת שהדאגה הזו רלוונטית במובן מסוים גם באסיה, בה כל שנה יורד מספר הנזירים והנזירות, שהם אלו שבעיקר מתרגלים ומלמדים מדיטציה. במערב המצב שונה מאוד, מאחר שהבודהיזם המערבי הוא Lay-centered ולא נזירי, מה שאומר, שהזמן, האנרגיה והמאמץ שניתן לתרגול צריך להסתדר עם ענייני פרנסה ומשפחה. הדהרמה בקונטקסט הזה, היא תוספת להרבה דברים אחרים. יתר על כן, ככל שהבודהיזם מתחזק וגדל במערב, פחות ופחות אנשים מגיעים לתרגול באסיה. כך שהקשר הזה עם אסיה – כמקור השראה ותרגול – שהיה מרכזי לפני 40 שנים, מתרופף היום כאשר יש אופציה לתרגל וללמוד ליד הבית ובצורה נוחה יותר וקרובה יותר לעולם התרבותי של המתרגל. לכן חשוב שגם במערב יהיו מי שימשיכו לתרגל באופן אינטנסיבי וללמד את הדהרמה באופן שאינו מצטמצם לכדי feel good (וזה מבלי לזלזל בתחושה הזו).
ולסיום, הביקורת שלי התייחסה לפרשנות המערבית של הדהרמה ודילולה, מבלי לומר מילה על הבודהיזם באסיה והאופנים השונים בו הוא מתגלם, נשמר ושומר על הדהרמה. מבלי לומר דבר על הבודהיזם כתרבות ומסורת משמעותית לקהילות השונות באסיה.
עם זאת, אני ממש לא מסכימה עם האמירה שלך, וכבר התייחסתי אליה בתגובה למעלה, שעתידו של הבודהיזם על כדור הארץ צריך "קודם כל ולפני הכל להתבונן על התהליכים שמתרחשים במדינות אסיה הבודהיסטיות ולא על המערב." זו גישה רומנטית של אסיה שלטעמי לא רואה עד כמה הבודהיזם במערב מתפתח היום בנפרד מאסיה ובהשפעת תפיסות ותיאוריות מערביות שונות. יתר על כן, נראה לי (מתוך התבוננות פשוטה ולא מחקר, אז אנא אל תתפוס אותי במילה) שהתהוות הגומלין בין אסיה למערב אינה חד צדדית (כלומר מאסיה) ולכן ההתפתחות הדהרמה במערב חשובה לא פחות לעתיד הדהרמה בעולם.